דור רביעי על חולין ל״ג א:א׳:א׳-ד׳

1 דף ל״ג ע״א גמר׳, אמר ראב״י ש״מ מדרשב״ל, מזמנין לישראל על ב״מ, ואין מזמנין עכו״ם על ב״מ וכו׳, ממה דאמר ש״מ מדר״ל, ולא אמר ש״מ מדרבא דמפרש טעמא דר״ל משום דכמדמב״ד, יש ראי׳ לדברנו דלעיל דגם לר״ז ס״ל, דר״ל מטעם כמדמב״ד קאמר, אלא דממילא נשמע דא״ט לח״ח, וכמו שביארנו לעיל.

2 ומה שאמר מזמנין ישראל, דהוא שפת יתר, וכן נראה דרש״י ז״ל בפירושו השמיטו, ועיין בפי׳ ר״ג הנדפס על הדף בש״ס ווילנא, כבר כתבנו למעלה, דהי׳ מקום לומר דגם לישראל ליתסור הריאה משום מצות פירוש, כשאר אברים המדולדלים, בסתם שחיטות ששוחטין הקנה תחלה, והוה שחיטת הושט לגבי ריאה וקנה, כשחיטה על אברים המדולדלים קמ״ל דלא נכנס זה בכלל האי איסור, וכמש״כ למעלה, ומזמנים ישראל עליהם, ועיין מהרמ״ל ז״ל שמביא מקשין סתם, דלהוי לישראל נמי אבמה״ח, נמו בחתך בשר קודם גמר שחיטה, וכפי הנראה, גם הני מקשין לא נחתו לידע, דהאי כמדמב״ד לאו כנחתך ממש, אלא כאבר המדולדל, ולכן אין להקשות אלא דתהא בה מצות פירוש דרבנן, אבל מה שתירץ המהר״ם הוא משולל הבנה במחכ״ת, שכתב דכיון דמיד אחר שחיטת הקנה כלה חיותי׳ דריאה, לא מקרי עוד בשר מה״ח עכ״ל, ותמהני והלא כל בשר מה״ח כן הוא, דמיד כשפירוש הוא מת, דהרי דרשינן כי ימות מן הבהמה על אבמה״ח, לקמן ע״ד ע״א, אם לא שנפרש דבריו, דכוונתו למה שכ׳ הראש יוסף שהבאתי לעיל׳ דכיון דהוא כמת ממש ומיד, הרי שחיטת הקנה לבד סגי לריאה, וע״ז כבר מלתי אמורה לעיל.

3 אולם על גוף המאמר דאין מזמנין נכרי על ב״מ, כתבנו למעלה דיש תימא רבתא, דהרי מעולם לא עלה ע״ד ר״ל לומר דע״י שחיטת הקנה הוה הריאה כנפרדה ממש מן הבהמה, אלא דדינא כאשר בשר הבהמה שאין בה טרפות בנקב, דרק כל זמן שהיא משמשת בתור ריאה המרחפת על הלב ע״י נשימתה אז שייך בה טרפות אם תנקב אבל אחר פסה״ג סבר ר״ל דבטלה פעולה שעושה ונידונת כבשר בעלמא, והרי תראה דרבא אמר בטעמא דר״ל, משום דחיי הריאה תלוי׳ בקנה, ולא אמר דריאה תלוי׳ בקנה, והוא דקדוק המכריח כוונתו, דפעולתה היא התלוי׳ בקנה, אבל לא היא עצמה בתור בשר, אבל לענין אבמה״ח הלא בעינן שיהי׳ האבר מדולדל עד שיהי׳ עומד ליפול משום דחיבורו לבהמה קל כל כך עד שטרם מיתת הבהמה עומדת ליפול מכל וכל, אבל האי ריאה חיבורה גם אחר פסיקת הקנה כל כך חזק, עד שאין לחשוב כלל, שהאי חיבור תתפרד קודם מיתת הבהמה, כי או שתתרפא או שתמית מהר, אבל שתתפרד חיבור הריאה מן הבהמה מכל וכל ע״י רקבון של החיבורים שלה, ועדיין תחיה הבהמה, הוא מן הנמנע, ולכן אין לדמותה לאברים החיצונים שנדלדלו, כמו יד ורגל שהן עומדים ליפול ממש, בעוד שהבהמה תשאר בחיותה.

4 ומה שנלפע״ד ביישוב חומר הלזה הוא, דהנה סברת מיתה עושה ניפול הוא, דכל אבר המדולדל דאין לו רק חיבור דק לגוף הבע״ח, אם תמית יתפרד האי חיבור דק וקל, זמן מה קודם המיתה, מחמת קלישות יניקותו מגוף הבע״ח, ולכן חשבינן את המדולדל כנפל קודם יציאת הנפש, וא״ת בלא דלדול נמי מתים תחלה האברים החיצונים והרחוקים ממשכן הראש והלב כידוע, וא״כ נאמר דהרגלים והידים המה כאבמה״ח שנפלו קודם גמר המיתה, זה ליתא, דכיון דכך דרך כל המתים, שתחלה יוצא רוח החיים מאברים הרחוקים והחיצונים, ואח״כ מאברים הפנימים, עד שגם הלב והמוח פוסקים מתנועתם, הרי לא נחלק הגוף לשנים, מפני שדרך המיתה בכך, אבל אם נפסק הגרגרת, עד שהריאה הסמוכה ללב, שדרכה היתה למות לבסוף, מפני חוזק החיות שבה, עתה תמות קודם הרבה כמו היד והרגל, בזה שפיר אמרינן, דמיתה הקדומה שלא כדרכה, משוה לריאה כניפול קודם גמר מיתת הבע״ח, ויש ליישב בזה עוד קושי׳ עצומה שנתעורר עליה קדוש דודי בשו״ת כת״ס ז״ל יו״ד סי׳ י״ז, דאיך נחייב לב״נ על אברים המדולדלים משום אבמה״ח מכח מיתה עושה ניפול, שזה ילפנן מקרא דכל אשר יפול מהם במותם, שלישראל נאמר ולא לב״נ, ולפי האמור י״ל, דמכח סברא הנ״ל בלא שום קרא ידעינן דכל שעומד ליפול, דהיינו למות קודם מיתת הבע״ח, מחמת שנדלדל מן הגוף דינו כניטל, ותדע שהרי לקמן דף קכ״ז ע״ב פריך הש״ס, על אברים המדולדלים, אי דאינם מעלין ארוכה, עוד בעודם בחיבורם ליטמא טומאת נבלות, דהיינו טומאת אבמה״ח שמטמא כנבלה, ומשני דאיכא קרא דכי יפול, דילפינן מני׳ עד שיפול, הרי דלולי הקרא היינו מטמאין אותן כאמה״ח מכח הסברא דהרי הן כנפולים, משום דכל העומד ליפול כנפול דמי, אלא דאיכא קרא דכי יפול עד שיפול, ולכן בעינן לעומת זאת קרא אחרינא דכי יפול מהם במותם דמיתה עושה ניפול, אבל לב״נ דליכא קרא דכי יפול, לא בעינן קרא דבמותם, אלא הדרינן לסברא החיצונה, דכל המדולדל הרי הוא כניפול, משום דעומד ליפול, ודו״ק.